המאמר, שנכתב על ידי קרן דביר בהזמנת מרכז אדמונד דה רוטשילד, בוחן את תפקידה המשתנה של האקדמיה בפיתוח ההון האנושי בישראל ובעולם.
הוא מדגיש את הצורך בהעמקת שיתופי הפעולה בין מוסדות אקדמיים, תעשייה וממשלה , ומציע כמודל את ה"סליל המשולש" (Triple Helix) כמנוף לצמיחה כלכלית, חדשנות ולחיזוק הקשר בין השכלה גבוהה לשוק העבודה.
המאמר מתבסס על סקירת ספרות ומסמכי מדיניות בינלאומיים, בעיקר של ה OECD, האיחוד האירופי ומדינות מובילות כגון סקנדינביה, שווייץ והולנד, לצד דוחות מדיניות ישראליים של מל"ג, ות"ת ומשרד הכלכלה.
מדובר בנייר מדיניות וחשיבה שמטרתו להציע כיווני פעולה לאומיים לשילוב האקדמיה כשותפה מרכזית בפיתוח ההון האנושי בישראל.
• במדינות שונות בעולם, שיתופי פעולה בין אקדמיה לתעשייה מתפתחים כחלק ממדיניות לאומית כוללת, לא כיוזמות מקומיות. למשל, במדינות סקנדינביה, שווייץ והולנד, הממשלה ממלאת תפקיד מתאם ומתקצב שמחזק את הקשר בין מחקר, הכשרה וצרכי המשק.
• הדגשים הבינלאומיים כוללים מעבר מתפיסה ש ל “העברת ידע” לתפיסה של יצירת ידע משותפת (Co-creation) שבה האקדמיה, התעשייה והממשלה פועלות יחד לפיתוח פתרונות חדשניים וללמידה הדדית.
• האקדמיה נתפסת כמרכיב חיוני במערכת האקולוגית של חדשנות, לא רק כמוסד הוראה ומחקר, אלא כגורם המפתח מיומנויות עתיד ויכולות יישומיות.
• דוחות ה־OECD מצביעים על כך ששיתופי פעולה כאלה מחזקים את הפריון, התעסוקה והחדשנות, ומאפשרים מעבר מהכשרה כללית להכשרה מבוססת מיומנויות.
• בישראל, לעומת זאת, שיתופי הפעולה מתרחשים לרוב במנותק ממדיניות כוללת, וחסרים מנגנונים ותמריצים מוסדיים.
• כדי לסגור את הפער, יש להגדיר מדיניות לאומית שתראה באקדמיה שותפה אסטרטגית בפיתוח ההון האנושי ולא גוף מנותק מהשוק.
• להקים מנגנונים מוסדיים קבועים לשיתופי פעולה עם התעשייה, הכוללות ועדות היגוי, מרכזי חדשנות, תכניות מחקר משותפות והתמחויות כחלק מהתואר.
• לעצב מסגרות לימוד גמישות המשלבות פרויקטים יישומיים, עבודה עם מעסיקים וחשיפה מוקדמת לעולם העבודה.
• לשלב שיתופי פעולה אלה כחלק ממדדי ההצלחה של מוסדות ושל חברי סגל.
• לפתח שפה משותפת בין האקדמיה למגזר העסקי סביב צרכים, מיומנויות וחדשנות.
• לקדם מדיניות ציבורית מתמרצת לשיתופי פעולה ארוכי טווח בין האקדמיה לתעשייה כחלק מאסטרטגיית פיתוח ההון האנושי הלאומית.
