לכבוד האקדמיה הישראלית,
שמי עידן, ואני סטודנט בשנה אחרונה בחוג פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה) באוניברסיטה העברית. אני מאוד אוהב את האקדמיה, ומאוד נהנה ללמוד. למרות הביקורת שמיד אשמיע, אני בטוח שאסתכל אחורה בהבנה שזו אחת התקופות היפות של חיי. החוויה האוניברסיטאית, הסטודנטיאלית, יש בה נוסטלגיה מובנית. סטודנט באוניברסיטה מוקף באנשים שחולקים איתו את אותה מטרה: השכלה. אם הוא בר מזל, ולומד מה שהוא אוהב, אז הוא גם מוקף באנשים מעניינים וברעיונות יפים. בשנתי האחרונה לתואר, ואחרי התנסות במספר משרות סטודנט, אטען: טיב החוויה לא משנה את העובדה שהאקדמיה במשבר זהות, והיא מאבדת רלוונטיות. הנה כמה דברים שהייתי רוצה שהאקדמיה תדע על הדור שלי.
הדבר הראשון שהייתי רוצה שהאקדמיה תדע עלינו: יש בהרבה מאיתנו תסיסה מסוימת, כשאנחנו מבינים שהאקדמיה היא לא מקום שמעודד חשיבה ביקורתית. הייתי מופתע כשגיליתי שאני מאבד נקודות בעבודות אם אני לא מתכתב עם העמדה של המרצה, או המתרגל, בלי קשר לאיכות הטיעון. יש קורלציה בין כפיפות לעמדות של מרצים לבין ציונים גבוהים; לי נאמר לא אחת לשנות את הטיעון כדי לקבל ציון טוב. אפשר לראות בהומוגניות הפוליטית המטרידה באוניברסיטאות, סימפטום דומה. אנשים נשפטים על איכות הטיעון שלהם לעיתים נדירות בלבד. האוניברסיטה היא מקום של קונספציות, ואולי גם מיסקונספציות.
הדבר השני שהייתי רוצה שהאקדמיה תדע עלינו: אנחנו רואים בחוסר החשק שלכם למצוא פתרון לשילוב ראוי של מערכות בינה מלאכותית בלימודים, ניתוק מוחלט מהמציאות. אנחנו יצורים ממקסמי תועלת. ככלל, נפעל לפי מבנה התמריצים שלפנינו. כמה שפחות עבודה, כמה שיותר רווח. אם ציון גבוה דורש עבודה קשה, אבל ציון פחות גבוה, תוך הסתייעות במערכת בינה מלאכותית, דורש עבודה אפסית, מערכת התמריצים מחייבת את האפשרות השנייה. בכל כיתה יש אידיאליסט, שמתעקש לכתוב בעצמו. מתי האידיאליסט נשבר? כשחבר שלא נכנס לשיעור, לא קרא מאמר וההיכרות שלו עם החומר רופפת במקרה הטוב, מקבל ציון דומה או גבוה יותר תוך הסתייעות בצ'אט. כך נראית אכיפה של סדר חדש, מבוסס תמריצים. לא קשה לנחש מה הסטודנטים חשים כלפי המרצות והמרצים שמאיימים במענה משמעתי על שימוש בצ'אט – אתם העגלונים האחרונים, מוקפים במכוניות. אתם מתעקשים לא לפתור את הבעיה, מתעקשים להתעלם ממנה, ומגבירים תנופה בהחלקה המתמשכת של האקדמיה אל מחוץ לתחום הרלוונטי. כל מודעת דרושים למשרה רווחית, שבה אין דרישה לתואר ראשון, היא במידת מה באחריותכם. מה ההשתהות במציאת הדרך האופטימלית להקנות השכלה תוך הסתייעות בבינה מלאכותית?
הדבר השלישי שהייתי רוצה שהאקדמיה תדע עלינו: אנחנו רואים בתואר איתות לשוק התעסוקה, וכששוק התעסוקה ימצא דרך יעילה יותר להבין מי אנחנו, לא נבוא לעשות תואר. אף אחד לא הולך לעשות תואר "כדי לרכוש כלים", כי התואר לא מקנה כלים. מי שיש לו תואר, הוא ברוב המקרים עם ראש על הכתפיים, מסוגל ללמוד את העבודה בפרק זמן מוגבל. עם כל תחילת עבודה מתחילה תקופה של למידה והסתגלות, שהאקדמיה לא עושה דבר כדי לצמצם. הסיבה שכולנו מתייצבים אצלכם ל-3-4 שנים היא דרישות המעסיקים, שמעוניינים בסיגנל הזה. אבל מה יקרה כשמעסיקים יבינו שזמן ההסתגלות של מי שיש לו תואר לא מאוד שונה מזמן ההסתגלות של מי שאין לו תואר? למה לפצות במשכורת גבוהה על תואר, כשהוא לא מצמצם את פרק הזמן הדרוש כדי לייצר תפוקה גבוהה?
המלחמה והנטל על הדור שלי הם קטליזטור לאיבוד המונופול של האקדמיה על השכלה. סטודנטים רואים הקלטות במקום להגיע לשיעור, משתמשים בצ'אט כדי לכתוב עבודות. דבר חשוב לדעת על הדור שלי: אנחנו מחפשים חוויות. לאקדמיה יש פוטנציאל גדול להקנות חוויות. למידה משותפת, קבוצות שיח, אווירה סטודנטיאלית. אנחנו נגיע, ונישאר, אם תתנו לנו סיבה.
בברכה,
עידן
