המכתב שלא נשלח: "למה שלוש שנים?" – שירה, משוחררת טרייה מהצבא, שואלת את האקדמיה

לכבוד מי שזה יכול לעניין אותו באקדמיה,

אני בת 21, משוחררת טרייה, ואני מבולבלת לגמרי. בכל מקום שאני מסתכלת יש מישהו שמספר לי איך להצליח – קורס דיגיטלי פה, תכנית הכשרה שם, סרטונים בטיקטוק שמבטיחים הכנסה של אלפי שקלים בחודש. ואז יש את ההורים שלי, שאומרים "את הולכת ללמוד תואר כמו כולם".

אבל למה? למה אני צריכה להשקיע שלוש שנים מהחיים שלי בלימודים שאני לא בטוחה לאן יובילו אותי? אני רואה חברים שסיימו תואר ועובדים במשהו אחר לגמרי. אני רואה אנשים שמרוויחים טוב בלי תואר. אני רואה את העולם משתנה כל כך מהר, ואתם עדיין מציעים את אותה מתכונת של שלוש שנים על כיסא בכיתה, קורסי חובה, מבחנים.
הייתי רוצה שתבינו באקדמיה שהדור שלי חי אחרת. אנחנו רגילים לקבל מידע מיידי, ללמוד דברים בקצב שלנו, לראות תוצאות מהירות. אנחנו לא מפחדים ללמוד דברים חדשים – להפך, אנחנו עושים את זה כל הזמן. אבל אנחנו רוצים לדעת שמה שאנחנו לומדים באמת יעזור לנו.

למה אי אפשר לבנות תואר בצורה דינמית וגמישה? להתחיל עם תעודה קצרה שאפשר להתחיל לעבוד איתה, ואז להוסיף עוד ועוד קורסים והכשרות עד לתואר מלא? למה אי אפשר לשלב בין קורסים בזום לבין מפגשים פיזיים? למה אי אפשר להכיר בניסיון תעסוקתי כחלק מהלימודים?

אני לא אומרת שתארים אקדמיים לא חשובים. אני פשוט חושבת שהגיע הזמן לחשוב אחרת על איך הם נראים. אולי במקום לצפות מאיתנו להתאים את עצמנו למבנה הישן של האקדמיה, האקדמיה צריכה להתאים את עצמה לדרך שבה אנחנו חיים ולומדים היום?

אני רוצה ללמוד. באמת. אני אפילו אוהבת את זה. אבל אני רוצה ללמוד בדרך שמתאימה לחיים שלי, לקצב שלי, ליכולות שלי. אני רוצה לדעת שאני לא סתם מבזבזת זמן וכסף.

שלכם, שירה