האתגר:

מאז מהפכת המכללות שהתרחשה בשנות התשעים של המאה הקודמת, האקדמיה בישראל הפכה, דה פקטו, למערכת הכשרת ההון האנושי המרכזית לשוק העבודה הישראלי.   שיעור הלומדים באקדמיה באוכלוסייה הישראלית ישראל גבוה ביחס לממוצע מדינות ה-OECD (50% לעומת 40%) , נתון חיובי שאמור להוביל לפריון עבודה גבוה.

עם זאת, למעלה מ-32% מהעובדים בישראל נמצאים במצב של השכלה עודפת ו- 36% מהאקדמאים מעידים על אי התאמה בין השכלתם לתחום עיסוקם, מצב המשפיע על רמת פריון העבודה במשק, (הנמוכה ב- 20%  מממוצע ה- OECD) ועל אי השוויון הכלכלי והחברתי. גם נתוני שכר בוגרי אקדמיה מראים כי בפועל, תארים בתחומים ובסוגי מוסדות רבים, מייצרים תשואה כלכלית נמוכה בהשוואה לבעלי תעודת בגרות. 

מנתונים אלו עולה:

שחרף העובדה שהשכלה אקדמית מקדמת מוביליות חברתית, היא אינה מהווה תנאי מספיק לכך;  שקיים פער עמוק בין ההשכלה הגבוהה בישראל לבין צרכי שוק התעסוקה; ושחלק ניכר מהסטודנטים בישראל אינם ממצים את התועלות, ההזדמנויות והחשיפות  שהלימודים באקדמיה מאפשרים.

נוכח אלו, המרכז מקדם מדיניות ומבסס תשתיות וכלים להטמעת תעסוקתיות* בליבת האקדמיה, באמצעות הקניית מיומנויות וכישורים, למידה מבוססת התנסויות, מגוון חשיפות, שירותי קריירה איכותיים וכיו"ב.